פסק-דין בתיק בג"ץ 982/04

השופטת ד' ביניש:

           עתירה זו עניינה בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול אשר דחה בדעת-רוב את ערעורה של העותרת 1 (להלן: העותרת) כנגד החלטת בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, לפיה מנועה העותרת מלהינשא לעותר 2 (להלן: העותר).

           להלן נעמוד על גלגוליה של הפרשה ועל פרטי ההליכים שהתקיימו בבית-הדין הרבני בעניינה של העותרת עובר להגשת העתירה שלפנינו.

עיקרי העובדות

1.        במסגרת הליכי גירושין שהתנהלו בין העותרת לבעלה לשעבר (להלן: הבעל) בפני בית-הדין הרבני האזורי בחיפה (הדיינים הרצברג, אוריה וגמזו), טען הבעל כי העותרת מנהלת מערכת יחסים אינטימית עם העותר. על רקע זה, ביקש הבעל כי בתעודת הגירושין ייכתב שהעותרת אסורה על העותר מכוח הכלל ההלכתי האוסר אישה על בעלה ועל בועלה. בית-הדין הרבני קבע כי נוכח הסכמת הצדדים להתגרש ייקבע מועד לסידור הגט, והוסיף כי אין לשחרר את תעודת הגירושין עד להוראה אחרת מבית-הדין. ביום 7.8.01 התגרשו בני-הזוג בהסכמה.

           ביום 20.9.01 הגישה העותרת לבית-הדין הרבני האזורי בקשה לדחות את בקשתו של בעלה לשעבר על הסף, וליתן בידה תעודת גירושין או מעשה-בית-דין ללא רבב הלכתי. בדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני האזורי ביום 22.1.02 דחה בית-הדין את טענותיה המקדמיות של העותרת וקבע כי יש לאפשר לבעלה לשעבר להוכיח את טענותיו. בחקירתה בפני בית-הדין, הכחישה העותרת כי קיימה יחסי אישות עם העותר אך הודתה שהתנשקה עימו. בסיום הישיבה, הגיש בא-כוחו של הבעל לעיונו של בית-הדין דו"ח של חוקר פרטי בנוגע למעשי העותרת. לאחר עיון בדו"ח האמור, פסק בית-הדין הרבני האזורי ביום 29.1.02 כי יש לקבוע את התיק להוכחות.

           כנגד החלטותיו האמורות של בית-הדין הרבני האזורי בחיפה הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית-הדין הרבני הגדול (הדיינים דיכובסקי, בר-שלום ושרמן). ביום 19.2.02 נעתר בית-הדין הרבני הגדול לבקשה בהתירו לעותרת לערער על החלטותיו של בית-הדין הרבני האזורי. בפתח הדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני הגדול ביום 11.7.02, הודיעו העותרת ובעלה לשעבר כי הגיעו להסכמה לפיה הערעור יתקבל ותינתן תעודת גירושין נקייה מכל איסור. בהמשך לכך, הצהירו הצדדים כי הטענות שנטענו על-ידם בעבר אינן נכונות. בו ביום ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול לפיה בית-הדין הרבני האזורי אינו רשאי לעכב את תעודת הגירושין לאחר שהגט בין בני-הזוג סודר. בכל הנוגע לתעודה המכונה "מעשה בית דין" שעניינה באפשרות להינשא בעתיד - נפסק כי בית-הדין הרבני האזורי רשאי לשקול האם ניתן למוסרה לצדדים ללא בירור או שמא יש צורך בבירור. בהתאם לכך, הוחזר התיק לבית-הדין הרבני האזורי על-מנת שיפסוק בשאלה האמורה.

2.        ביום 19.11.02 נתן בית-הדין הרבני האזורי החלטה לפיה העותרת אסורה על העותר (הדיינים הרצברג, אוריה וגמזו). החלטתו האמורה של בית-הדין הרבני האזורי נשענה על מספר טעמים: ראשית, בית-הדין ציין כי מדו"ח החוקר הפרטי ומתמונות שלכאורה הוגשו בפניו, עולים מעשי כיעור. שנית, נקבע כי בטיעוניו בפני בית-הדין הרבני אישר בא-כוח העותרת קיומם של מעשי כיעור מצד מרשתו. שלישית, צוין כי בדיון בפני בית-הדין הרבני הודתה העותרת כי ישנה אצל העותר אף כי טענה שלא קיימה יחסי אישות עימו. רביעית, נקבע בהחלטה כי בעלה לשעבר של העותרת אישר בפני בית-הדין הרבני האזורי כי הטענות שהעלה בעבר כנגד העותרת נכונות הן, אך הוא מעוניין בתעודת גירושין ללא רבב על-מנת שלא לפגוע בילדם המשותף. בהתחשב בכל אלה, פסק בית-הדין הרבני האזורי כי העותרת מנועה מלהינשא לעותר וכי ניתן לשחרר מעשה-בית-דין בהתאם. עוד נקבע כי יש להעביר העתק של ההחלטה למשרד הדתות בהקדם.

3.        כנגד החלטה זו הוגש ערעור (שני במספר) לבית-הדין הרבני הגדול. הערעור הוגש על-ידי העותרת והעותר יחדיו, על-אף שהעותר לא היה צד בהליך שהתקיים בפני בית-הדין הרבני האזורי. בכתב-הערעור טענו העותרים שתי טענות מקדמיות: ראשית, נטען כי ההליך שהתקיים בפני בית-הדין הרבני האזורי היה פגום שכן העותר לא צורף כבעל-דין. שנית, נטען כי לבעלה לשעבר של העותרת לא היתה זכות עמידה בפני בית-הדין הרבני בהליך שהתקיים בנוגע ליכולתה של העותרת להינשא בעתיד. לגופם של דברים, טענו העותרים כי החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי התבססה על תשתית עובדתית מוטעית, שכן דו"ח החוקר הפרטי הוגש לעיונו של בית-הדין בלא שצורפו לו תמונות כלשהן, והחוקר הפרטי לא נחקר בפני בית-הדין בנוגע לאמור בדו"ח. זאת ועוד; בית-הדין הרבני האזורי טעה לחשוב כי העותרת מודה במעשי כיעור חמורים בהתייחסו לדוגמאות שונות שצויינו בכתבי-טענותיה. דה עקא, מדובר היה בדוגמאות שנדונו בספרות מקצועית אליה הפנה בא-כוח העותרת בטיעוניו, ולא בטיעון עובדתי ביחס למקרה הקונקרטי.

           בתשובתו לערעור בפני בית-הדין הרבני הגדול, ציין בעלה לשעבר של העותרת כי אין לו עניין בהמשך ההליכים וביקש מבית-הדין לשחררו מהצורך להתייצב לדיון בו יישמע הערעור. בהחלטתו מיום 30.1.03 קבע בית-הדין הרבני הגדול כי על בעלה לשעבר של העותרת להתייצב לדיון בפניו, וכי "במידה ולא יופיע לא יתקיים דיון". כנגד החלטה זו הגישו העותרים עתירה לבית-משפט זה (בג"צ 1520/03). בתום הדיון בעתירה (בפני השופטים מצא, חשין וחיות), ובהתאם להצהרתו של עו"ד יעקובי היועץ המשפטי לבתי-הדין הרבניים, נקבע כי בית-הדין הרבני הגדול ייתן לבאי-כוח העותרים הזדמנות לשכנע כי בעלה לשעבר של העותרתאינו בעל דין דרוש בהליך ולפיכך הדיון יתקיים אף בהעדרו. בהתחשב בכך, חזרו בהם העותרים מעתירתם.

4.       ביום 29.4.03 התקיים דיון בפני בית-הדין הרבני הגדול (הדיינים דיכובסקי, שרמן ואיזירר) בסיומו הוחזר התיק בהסכמת העותרים לבית הדין הרבני האזורי. זאת, "על-מנת שישמעו ראיות ויושמעו טענות הן במישור הפורמלי והן במישור המהותי...". בהחלטתו ציין בית-הדין הרבני הגדול כי שקל להעביר את התיק להרכב אחר, אולם הגיע למסקנה כי לא נכון לעשות כן, הן משום שההרכב הקיים בבית-הדין הרבני האזורי מכיר את פרטי העניין והן משום שבעלי-הדין מבקשים לסיים את הפרשה מהר ככל הניתן. בהתחשב בכך, התבקש בית-הדין הרבני האזורי ליתן פסק-דין סופי תוך חודשיים ימים לכל המאוחר.

          ביום 21.5.03 נתן בית-הדין הרבני האזורי בחיפה את החלטתו כדלקמן:

"לאחר שנתבקשנו ע"י ביה"ד הגדול לקיים דיון מסודר ולהוציא פס"ד סופי, עיין ביה"ד מחדש בכל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, שהם נהירים וברורים לביה"ד על מה שנאמר בו ומה שלא נאמר, ועל קריצותיהם ורמיזותיהם של הצדדים וב"כ, ע"כ אין אנו מוצאים מקום להתיר את האשה להנשא לנחשד (העותר). וביה"ד חוזר על החלטתו מתאריך ... 19.11.2002".

יצוין כי החלטתו האמורה של בית-הדין הרבני האזורי ניתנה בלא שהתקיים דיון בנוכחות מי מהצדדים, ובלא שניתנה לעותר הזדמנות לטעון טענותיו.

          כנגד החלטה זו הוגש ערעור (שלישי במספר) לבית-הדין הרבני הגדול. משסברו העותרים כי בית-הדין הגדול מתמהמה במתן החלטתו, עתרו בשנית לבית-משפט זה (בג"צ 11190/03) - עתירה שנמחקה לאחר מתן פסק-דין בערעור.

5.       בדיון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני הגדול, הופיעו העותרים יחדיו. מהחומר שהובא בפנינו עולה כי לאחר סיום הדיון - ובלא שהצדדים היו מודעים לכך - ביקש הדיין בר-שלום כי בית-הדין הרבני האזורי בחיפה יעיין שוב בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפניו לצורך הבהרת החלטתו. ביום 13.1.04 נתן אב בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, הדיין הרצברג, החלטה בה ציין כי אמנם "...חסרים בפרוטוקולי ביה"ד האזורי כמה פרטים הנוגעים לענין לאסור את האשה על הנחשד...". עם זאת, הוסיף הדיין הרצברג כי בפרוטוקול הדיון מיום ט' בשבט תשס"ב (22.1.02) השיבה העותרת כי התנשקה עם העותר. בעניין זה ציין הדיין הרצברג כי "זכורני שכל הנוכחים הבינו שכוונתם שהיא אמנם ישנה אצלו [אצל העותר] (שזה מעשה כיעור בצורה הברורה ביותר) אך לא קיימה יחסי אישות איתו לדבריה".

לאחר קבלת ההחלטה המבהירה, ניתן ביום 23.12.03 פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, אשר דחה ברוב דעות את ערעורם של העותרים. הדיין שרים, שלפסק-דינו הצטרף בהסכמה הדיין בר-שלום, קבע כדלקמן:

...לאחר עיון היטב בחומרשבביה"ד האזורי ולאחר שיחות עם חברי ביה"ד בחיפה מתברר בברור כי פסק דינו של ביה"ד מושתת על יסודות חזקים. ביה"ד שמע את הבלש וכן ראה תמונות בנושא זה שהוצגו בפניו כפי שמציין הוא בפסק הדין, וכן ברור כי האשה הודתה לפניו במעשה כעור...

אי לכך, לאור הבירורים שהתבררו ע"י עיון בתיק ובשיחות עם הדיינים בחיפה נראה לביה"ד כי אין מקום לשנות את פסה"ד האזורי, והאשה אסורה להינשא ל[עותר]".